"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)

"יש לי ילד מקסים בן 9. הוא מאוד חברותי, שמח ואהוב על חבריו, אבל בלימודים הוא לא מצליח להתרומם."

"כשאני חוזרת מהעבודה, אני מתיישבת לידו, ומסבירה לו את התרגילים בחשבון והוא לא קולט. הוא משחק עם העיפרון, מפיל כל שניה את המחק ולא זוכר בכלל מה שניסיתי להסביר לו. הוא פשוט לא מקשיב! הוא ילד עצלן. ואז מגיע הרגע בו אני חוטפת עליו עצבים וצועקת עליו שדי, נמאס לי, אני לא מבינה מה הבעיה שלו ולמה הוא לא קולט? הוא אפילו לא מנסה! דקה אחרי שאני יוצאת מהחדר שלו ומנסה להירגע, ממש בא לי לבכות.. מה לעזאזל אני עושה לילד הזה???"

סיטואציה כמו זו דיי שכיחה לצערי. ההתמודדות עם חוסר הריכוז וחוסר המוטיבציה של הילדים קשה לנו. במיוחד לאחר שאנו בעצמנו חוזרים הביתה מותשים מהעבודה, יש לנו עוד ילדים בבית שזקוקים לנו, ועכשיו גם לעזור עם השיעורים.. ועוד לילד שלא ממש מעוניין - לא פשוט בכלל.

אין לי פתרון קסם.. אך אנסה לשקף לכם את הסיטואציה מזווית קצת אחרת ואולי משם יצוץ פתרון או דרך הסתכלות רחבה יותר ושינוי המחשבה.

ביקשתי מאותה אמא לגשת לבנה בזמן רגוע ולשאול אותו מה הוא חושב על עצמו כתלמיד והאם הוא מרוצה מהלמידה שלו? וביקשתי שתתקשר לספר לי למחרת. התשובות שלו היו "אני ילד אפס". "לכולם קל ורק לי קשה. רק אני לא מצליח ללמוד." שאלתי אותה, "איך הרגשת עם התשובות הללו?" והיא ענתה לי "וואו, היה לי קשה מאוד. כאב לי ממש לשמוע שכך הילד שלי חושב על עצמו. ועם זאת, הבנתי משהו מאוד חשוב. לכל אדם ולא משנה מה גילו, שמסתובב עם הנחות כל כך קשות בנוגע לעצמו, לעולם לא תהיה המוטיבציה לנסות שוב. הוא חרץ את גורלו והוא רק בן 9!!!"

באותו הרגע היא הבינה למה הילד שלה זקוק יותר מכל. דבר ראשון הוא זקוק לה, שתראה אותו אחרת ממה שעד היום (בלי לשים לב) הראתה לו. הוא זקוק שתקבל אותו כמו שהוא, שתאמין שהוא מסוגל, שתסמוך עליו ותעודד אותו.

"ומה את הולכת לעשות בנוגע לזה?" שאלתי.

"אני הולכת להעצים אצלו כל דבר, ולו הכי קטן שהוא כבר מצליח בו. אני חייבת להחזיר לו את האמונה ביכולות שלו." ענתה.

נשמתי לרווחה, מישהי עושה פה תהליך עצום. זו לא עבודה, זו אהבה.